האם האינטרנט סובל ממחלת השיכחה?
פורסם לראשונה בבלוג "המעבדה", הארץ, 8.8.2017
רק שש שנים חלפו מאז המחאה החברתית של קיץ 2011. מחאה שהיה לה תפקיד לא מבוטל בציבוריות הישראלית, מחאה החקוקה היטב בזכרון הקולקטיבי הישראלי. בוודאי זכורות לנו תמונות מההפגנות הגדולות, מהמאהלים בשדרות רוטשילד ובמקומות רבים אחרים ברחבי הארץ, האסיפות הציבוריות, הדמויות המרכזיות שהובילו את המחאה. חלקנו בוודאי זוכרים גם דיונים סוערים לגבי תפקידם של האינטרנט והרשתות החברתיות בתיאום וקידום המחאות השונות: בטוויטר, בפייסבוק, ובאתר j14.org.il שריכז את הפעילות במוקדים השונים. מרבית הדיונים עסקו בשאלה האם הרשתות החברתיות הן הגורם המוביל להנעה של קהלים רבים כל כך לפעולה? היו שטענו שמאז מהפיכת הדפוס לא הופיעה טכנולוגיה ששינתה בצורה כל כך עמוקה את האופן בו אנשים מתקשרים ביניהם, ומתארגנים פוליטית באמצעותם. אני, באופן אישי, הייתי מעט יותר מסוייגת, כיוון שלכל תקופה בהיסטוריה האנושית היה את המדיום שלה, מה שלא מנע ממחאות חברתיות להתרחש בעבר, והמדיום של שנת 2011 היו הרשתות החברתיות.
על אף הספקנות שלי לגבי תפקידן המהפכני של הרשתות החברתיות, ממרחק הזמן אני יכולה להצביע על הבדל מהותי אחד בין מחאת 2011 ומחאות חברתיות אחרות בעבר: המחאה הדיגיטלית של 2011 כמעט שלא הותירה אחריה עקבות ומסמכים. בניגוד אליה, מחאות קודמות הותירו אחריהם מסמכים, תמונות, מכתבים, כולם טבועים בחומר, חלקם מצאו את דרכם אל ארכיונים שונים, דרכם ניתן ללמוד על התקופה.
"מה פתאום?", תתמהו, "הרי הכל נמצא באינטרנט". חיפוש קצר בגוגל מעלה לפחות כ- 200,000 תוצאות שמכילות ערכים בוויקיפדיה, כתבות מעיתונות, וכנסים אקדמיים על המחאה. ובכן, תבדקו שנית. מים רבים חלפו ברשתות החברתיות מאז מחאת 2011, וכיוון שפלטפורמות אלו מתמקדות בהווה ומראות תמיד את החדש והעדכני, ייתכן שאפילו בעמוד הפייסבוק הפרטי שלכם תצטרכו להעביר שעות ארוכות בגלילה רק כדי לראות מה כתבתם בשנת 2011.
מנועי החיפוש בנויים להעדיף מידע חדש ועדכני - מה שנקבל בתוצאות החיפוש הם אתרים המאזכרים מונחים הקשורים למחאה, המדברים עליה, או מסקרים אותה חדשותית. אלה הם מסמכים משניים, עקיפים, ולא העדות הדיגיטלית לפעילות המחאה עצמה. פרט טריוויה שאינו ידוע לרבים ממשתמשי הרשת הוא שלמעשה למרות שמנועי החיפוש מראים ששרשור חיפוש מסויים מחזיר מאות אלפי או מליוני תוצאות, בפועל לא ניתנת לנו גישה מעבר לתוצאה האלף.
כיוון שהאלגוריתמים של מנועי החיפוש בנויים כך שיחזירו תוצאות רלוונטיות ועדכניות, אתרים שלא התעדכנו מספר שנים - גם אם הם עדיין נמצאים על שרת פעיל ברשת - לא יגיעו אל רשימת 1000 האתרים הראשונים. ואתר j14.org.il? ובכן, אמנם האתר קיים והפעם האחרונה בה הוא התעדכן היה בשנת 2013, אך לא ניתן להגיע לדפים פנימיים באתר המתעדים את הפעילות היומיומית במוקדי המחאה השונים, פשוט מפני שהם כבר לא קיימים. מחאת 2011 איבדה את מרבית המקורות הראשוניים שלה.
כך שלמרות התפיסה הרווחת שהכל נמצא באינטרנט, במונחים של היסטוריה דיגיטלית, שש שנים הן כבר היסטוריה רחוקה. למעשה, מחקרים מראים כי זמן החיים של אתר אינטרנט ממוצע הוא שנה וחצי בלבד.
מחקר שנערך באוניברסיטת הארוורד בשנת 2013 בחן את הקישורים המופיעים בפסקי דין של בית המשפט העליון בארצות הברית ומצא כי רק 51% מהם מובילים לאתר פעיל.
במלים אחרות, למרות התפיסה הרווחת ש"הכל נמצא באינטרנט", האינטרנט למעשה הוא מדיום שמוחק עצמו לדעת באופן מתמיד. למעשה, ארגון אונסק"ו מזהיר מפני השלכות חמורות של תופעה זו על המורשת התרבותית האנושית: בכל שנה, מספר המסמכים הדיגיטליים עולה על מספר המסמכים הכתובים בחומר, ובכל שנה, היקף המסמכים הדיגיטליים אשר נמחקים ונעלמים גדל באופן אקספוננטיאלי. למרות התפוצצות המידע הדיגיטלי המאפיין את זמננו, להיסטוריונים של העתיד יישארו מעט מאד חומרים לעבוד איתם על מנת להבין את התקופה המוזרה בה אנו חיים.
תיאורטיקנית המדיה וונדי צ'ון מפליאה לתאר את הקשר שבין מדיה חדשים וזכרון. לטענתה, המדיה החדשים - והאינטרנט בתוכם - מתקיימים בתוך הווה נצחי - כזה שמוחק באופן מתמיד את העבר שלו - ושהעתיד שלו הוא רק העתיד הקרוב לעין. באותו האופן, גרסת מערכת ההפעלה של הטלפון הנייד שלכם נמצאת תמיד בהווה, אין כל זכר או משמעות לגרסאות העבר, וההווה הוא נקודת הפתיחה למחשבה ולהבנה של גרסאות העתיד; תוצאות חיפוש משקפות אף הן את הדברים כהווייתם בזמן ההווה; והפיד המתעדכן תמידית שלנו ברשתות החברתיות מכוון תמידית אל ההווה, כאשר אתמול הוא העבר הרחוק שלו, והעתיד הוא הרגע בו לוחצים על רענון העמוד.
אז מה איבדנו עד עכשיו? בהתחשב בעובדה שהאינטרנט נמצא איתנו כבר שני עשורים, היקף האבדן משמעותי. חשבו למשל על כך שהאינטרנט כבר היה איתנו פעם מזמן, לפני 21 שנים, כאשר בנימין נתניהו נבחר לכהונתו הראשונה בשנת 1996ו. בשנת 1997 כבר היה אתר אינטרנט למשרד ראש הממשלה; הופיעו בו מסמכי מדיניות - בין השאר על עמדת הממשלה בנוגע למשא ומתן עם סוריה; הופיעו בו תמלולי ראיונות של ראש הממשלה עם כל אמצעי התקשורת בישראל, ואפילו ניתן היה להשתמש באפשרות החדשנית לשלוח דואר אלקטרוני לראש הממשלה מבלי למלא מעטפה עם בול.
האם יש לכל אלו עוד זכר?
התשובה היא כן, ולמעלה מזאת: ניתן אף "לחזור בזמן" ולצפות בהם בארכיון האינטרנט.
בשנת 1996, ארכיון האינטרנט הוקם על ידי ברוסטר קאל כארגון ללא מטרות רווח, שמטרתו לשמר ולהנגיש את המורשת התרבותית הדיגיטלית לכל דורש. ארכיון האינטרנט מתבסס במקורו על מנוע החיפוש אלקסה - אותו מכר קאל לחברת אמזון באותה השנה. אלקסה, בהיותו אחד ממנועי החיפוש הראשונים והמובילים של האינטרנט, הכיל באותה שנה אינדקס של אתרים שהוערך באותה העת כמקיפים את האינטרנט כולו (שאותה העת היה עוד קטן). אינדקס האתרים הזה שימש את ארכיון האינטרנט כבסיס ליצירת ארכיון הפועל באופן דומה למנוע חיפוש: לארכיון האינטרנט יש בוטים ה"זוחלים" ברשת ומחפשים קישורים. בשונה ממנועי חיפוש, בכל פעם בה הבוטים של ארכיון האינטרנט פוגשים קישור - הם שומרים צילום שלו - snapshot, בו ניתן לצפות במכונת הזמן של ארכיון האינטרנט ה Wayback Machine, ולראות את כל גרסאות העבר של האתר שנשמרו על ידי הארכיון.
כן, גם האתר של ראש הממשלה נתניהו משנת 1997 נמצא בו. כך שגם אם האינטרנט לוקה בדמנציה, ארכיון האינטרנט מהווה מזור חלקי - הוא מכיל מקורות ראשוניים של אתרים שתועדו כאשר פעלו הם בזמן ההווה הנצחי של האינטרנט, הוא מהווה מאגר עשיר ובלתי נדלה של ההיסטוריה של האינטרנט, וגם של היסטוריה חברתית.
לחובבי הנוסטלגיה,הוא גם מקור מצויין לשריפת זמן בהתרפקות על דברים שהתרחשו לא מזמן במונחים של זכרון אנושי, ובפרה-היסטוריה בזמן אינטרנטי, כמו למשל הימים היפים ההם בהם קפטן אינטרנט המסתורי סיפר לנו בשבחיו של הדואר האלקטרוני. אתר J14, לצערי, לא נמצא בארכיון האינטרנט בגלל הגדרה טכנית באתר המונעת מהבוטים של ארכיון האינטרנט להנציח אותו. לכן למרות ארכיון האינטרנט, ממחאת 2011 לא נותר הרבה. מובילי המחאה הבאה - לתשומת לבכם.