• ענת בן-דוד

הספין של פייסבוק (דעה)


פייסבוק מתגאה בהגברת השקיפות על תעמולה פוליטית – אבל חוסמת את היכולת לחקור מניפולציות של פוליטיקאים וקמפיינים בסגנון קיימברידג'-אנליטיקה

מאמר דעה שהתפרסם ב"עין השביעית", 29.1.2019.

פייסבוק פרסמה אתמול הודעה חשובה: לקראת סוף חודש מרץ, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת, תשיק ענקית הרשת כלי חדש שיגביר את השקיפות שחלה על מודעות פוליטיות. בדומה לכלים שהשיקה פייסבוק בשנה האחרונה בארצות-הברית, באנגליה ובברזיל, הכלי החדש יחייב גם מפרסמים ישראליים לקבל ממנה אישור לפני שיורשו לרכוש מודעות פוליטיות. המודעות עצמן יתועדו ויישמרו במאגר שיהיה נגיש לחיפוש במשך שבע שנים, ויספק מידע דמוגרפי על נתוני החשיפה של המודעה, עלות הפרסום (בקירוב) וזהותו של הגורם המממן.

לכאורה, מדובר במהלך חיובי של פייסבוק, שמאז פרשת קיימברידג'-אנליטיקה נקטה כמה צעדים (חלקם דרקוניים) כדי למנוע הישנות של שימוש לרעה בנתונים על משתמשי הפלטפורמה. ובכל זאת, להגדיר את ההכרזה כמהלך לקידום שקיפות בנוגע לנסיונות מניפולציה פוליטית, במיוחד בתקופת בחירות, משול במקרה הטוב להרכבת משקפי ראייה עם חצי-מספר על חוטמו של אדם עיוור. בתיאוריה, מצבו טוב מבעבר. בפועל, הוא עדיין לא יכול לראות כלום.

מי שירצו להעיף מבט דרך עדשות החצי-מספר של פייסבוק יוכלו לגשת כבר כיום לארכיון המודעות הפוליטיות של ענקית הרשת. הממשק הישראלי אמנם עתיד להיפתח רק בחודש מרץ, אבל בארכיון הכללי – שמארכב פוסטים ממומנים שנחשפו בפני משתמשים מארצות אחרות – השתרבבו גם קומץ מודעות ישראליות. עיון בנתוניהן מאפשר לבחון את האופן שבו פייסבוק מגדירה עבורנו מהי שקיפות.

למשל, חיפשתי את המלה "מפלגת" בארכיון וקיבלתי שתי תוצאות: פוסט ממומן של ח"כ מיכל בירן ממפלגת העבודה, ומודעה לקידום מפלגת זהות של משה פייגלין, שפועלת תחת העמוד "Make Israel Great Again". המודעות הללו כפי הנראה נכנסו למאגר משום שגם משתמשים אמריקאים נחשפו אליהן.

שתי המודעות הללו הוסרו על-ידי פייסבוק . על-פי החוק האמריקאי, גורמים פוליטיים נדרשים לציין מי הגוף שמממן את המודעה, ובמקרה של שתי המודעות הללו אין גוף כזה – עובדה שצוינה בארכיון המודעות של פייסבוק. בישראל, לעומת זאת, אין חקיקה דומה, והתנגדותה של מפלגת הליכוד לעתירה שדרשה לחייב גורמים פוליטיים להזדהות כשהם מריצים פרסומים מקוונים סתמה את הגולל על האפשרות שמשהו ישתנה במסע הבחירות הנוכחי.

מה אפשר ללמוד משני הפוסטים הממומנים, של בירן ושל פייגלין, לפי הנתונים השמורים בארכיון של פייסבוק? דבר אחד שניתן ללמוד הוא שפייסבוק החליטה לחסום את המודעה של פייגלין גם משום שהיא עסקה בלגליזציה של קנביס – ובכך הפרה את כללי הפרסום של הפלטפורמה. עוד ניתן ללמוד שפייגלין ומפלגתו הספיקו להוציא פחות ממאה דולר על קידום הפוסט, ושהחשיפה אליו הסתכמה ב-1,000 עד 5,000 משתמשים – רובם גברים צעירים, בעיקר מאזור ירושלים. וגם, משום מה, כמה משתמשים מהוואי ומניו-יורק.

המודעה של ח"כ בירן, לעומת זאת, עסקה בבחירות לוועידת מפלגת העבודה שהתקיימו בשנה שעברה. היא עלתה לחברת-הכנסת 100–500 שקל וזכתה לחשיפה של 10,000–50,000 משתמשים – גם כאן, רובם גברים (קצת פחות צעירים), בעיקר מאזור תל-אביב. וזהו. זה בערך מה שניתן לדעת על המודעה. האם כעת אנחנו רואים טוב יותר ויכולים להתמודד עם מניפולציות פוליטיות?

יש הטוענים כי הצעד שעליו הודיעה אתמול פייסבוק הוא מהלך מבורך, ושהוא עדיף על היעדר כל אפשרות אחרת לבצע בקרה ציבורית על פרסומים פוליטיים ברשת החברתית. ואולם, בחינה רחבה יותר של המהלכים שנקטה פייסבוק מאז פרשת קיימברידג'-אנליטיקה מעלה סימני שאלה לגבי מה שפייסבוק מכנה "כלי שקיפות" והאינטרס הציבורי.

בעוד פייסבוק משיקה דרכים חדשות לדעת מעט יותר על מניפולציות פרסומיות אפשריות, בשנה האחרונה היא טרקה את הדלת בפני חוקרים, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית שפועלים לנטר, לבקר ולהשקיף על הנעשה ברשת החברתית למען האינטרס הציבורי. במלים אחרות, פייסבוק חותרת ליצירת מונופול על האפשרות לדעת כיצד מתחוללים בה מהלכי השפעה, ומכרסמת באפשרות לייצר ידע אלטרנטיבי על מה שנעשה בין חומותיה הווירטואליות.

* * *

הנתונים הדמוגרפיים האגרגטיביים שפייסבוק מספקת דרך כלי השקיפות שלה מספקים תמונה חלקית בלבד. הם לא חושפים כמעט שום דבר על קהל היעד של הפוסטים הממומנים כפי שהוגדר על-ידי רוכשי הפרסום. כל הגדרה של קהל המשתמשים המיועד לטרגוט (ובעברית: טיווּח) משפיעה על מחיר המודעה – אבל מהמידע שמספקת פייסבוק לא ניתן לדעת מה היו כל הפרמטרים שלפיהם הוגדר קהל היעד.

במקרה הטוב אפשר לנחש: ייתכן שהמודעה של ח"כ בירן טִרגטה משתמשים הידועים כחברים במפלגת העבודה, או כאלו שעוקבים אחרי הדף של המפלגה, או כאלה שמתגוררים באזורים שבהם זוכה המפלגה לשיעורי תמיכה גבוהים יחסית. פייסבוק לא תספק את הקטגוריות הספציפיות שלפיהן טורגטו המשתמשים שנחשפו לפוסטים הממומנים. הסיבה פשוטה ותועלתנית: המידע הזה מוגדר כאחד מסודותיה המסחריים של החברה.

גם לכל אחד מאיתנו, המשתמשים, פייסבוק לא מגלה באמת מדוע מודעה ממומנת מסוימת צצה דווקא בפיד שלנו. בדרך האופיינית לפלטפורמה, פייסבוק מספקת למשתמשים כלי שאמור לספק להם מידע נוסף – אלא שמדובר במידע שלא ניתן ללמוד ממנו יותר מדי. לכל פוסט ממומן מוצמד כפתור שנושא את הכותרת "Why am I seeing this ad". הנה כמה דוגמאות שנאספו במהלך יום טיפוסי בפיד פייסבוק ישראלי בתקופת בחירות – ולצדן הסיבות לטִרגוט כפי שצוינו על-ידי פייסבוק.

פוסט ממומן של מפלגת ישראל-ביתנו. מדוע אני רואה את המודעה הזאת? לפי פייסבוק, אחת הסיבות לכך שהיא שרוכשי המודעה רצו להגיע למשתמשים שמתעניינים בבנימין נתניהו. בפייסבוק מציינים ש"עשויות" להיות סיבות נוספות לטִרגוט: בישראל-ביתנו, כמתבקש מתעמולת בחירות, לא מעוניינים לבזבז משאבים על ילדים שאוהבים את ראש הממשלה שלהם, או על אמריקאים חובבי ישראל – ולכן הם מטרגטים רק ישראלים בין 18 ומעלה, כלומר בעלי זכות בחירה.

פוסט ממומן של מפלגה חדשה בשם "ישר". לפי פייסבוק, אחת הסיבות לכך שנתקלנו במודעה הזאת היא שרוכשיה רצו להגיע דווקא למשתמשים שמתעניינים במפלגת העבודה. גם כאן, מציינים בפייסבוק, "עשויות" להיות סיבות נוספות – במפלגת "ישר" כיוונו למשתמשים בני 17 ומעלה שמתגוררים בישראל.

פוסט ממומן של יולי אדלשטיין. יושב ראש הכנסת, כך עולה מנתוני פייסבוק, הלך על בטוח: הוא בחר לטרגט משתמשים שמתעניינים בעמוד הפייסבוק של עצמו. גם כאן לא מדובר בתמונה המלאה: אדלשטיין מעוניין להגיע לעמודים של משתמשים בני 18–64, אבל לא רק ישראלים – גם כאלה שרק ביקרו לאחרונה בישראל.

וזהו. זה מה שניתן לדעת על שלוש המודעות הנ"ל. לא משהו שלא ידעתי קודם. אני עונה על כל הפרמטרים הדמוגרפיים מבחינת גיל, בהחלט מתגוררת בישראל, ומתעניינת בכל העמודים הנ"ל. האם כעת, אחרי שהתעמקתי בנתונים שסיפקה לי פייסבוק, אני יודעת טוב יותר מדוע בחרו לטרגט דווקא אותי? התשובה שלילית.

לכפתור "Why am I seeing this ad" יש עוד תכלית: הוא מאפשר למשתמשים לבקש לא להיחשף יותר לפוסטים ממומנים של עמודים מסוימים. מצד אחד, הוא מאפשר לנו לחסום – טיפין טיפין – את שטף הפרסומות. מצד שני, הוא הופך אותנו לשותפים מלאים במלאכת בניית הפרופיל הצרכני שלנו: כשאנחנו מסייעים לפייסבוק לדעת אילו נושאים לא מעניינים אותנו, אנחנו מאפשרים לחברה להתאים לנו פרסומות ממוקדות ואפקטיביות יותר, כאלה שיעסקו במובהק בתחומים שדווקא יש לנו עניין בהם. בעולם הפרסום, מידע כזה שווה זהב.

ויש עוד השלכות. אחת מהן היא מדיניות "הפרד ומשול" של עצם היכולת לדעת. עשרה משתמשים יכולים להיחשף לאותה מודעה, ועדיין, כשכל אחד מהם ילחץ על כפתור ה-"Why am I seeing this ad" – הוא יקבל סיבה שונה לכך שנחשף דווקא לפוסט הזה. המצב הזה מקשה על האפשרות להתחקות אחורנית אחר התמונה המלאה, ולגלות את מפת הפילוח שלפיה גורם כלשהו הפיץ תוכן ממומן.

למה זה חשוב? אחד הגילויים המעניינים של פרשת קיימברידג'-אנליטיקה – שהיום כבר נראה לנו מובן מאליו – הוא שבמערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארצות-הברית נעשה פרסום מפולח לקהלים ספציפיים כדי להשפיע על דפוסי ההצבעה שלהם. בניגוד לשלט חוצות מהסוג הישן, שמפעיל את אותה רטוריקה שכנועית על המוני האזרחים שנחשפים אליו, פרסום פוליטי ממוקד יכול להתאים את המסר שלו לכל אחת ואחד מאיתנו. ההתאמה הזאת מתבצעת בעזרת המידע שאנחנו בוחרים למסור על עצמנו, וגם לפי מה שפייסבוק יודעת עלינו בעקבות פעילותנו בפלטפורמה.

דמיינו לעצמכם מצב היפותטי: יום הבחירות, שעתיים לפני סגירת הקלפיות. עוד מעט תצאו להצביע, אבל בינתיים אתם יושבים על הספה וגוללים את הפיד. פוסט פוליטי ממומן שהשתחל פנימה מרתיח את דמכם: הוא נוגע בדיוק בכל הנקודות החשובות לכם באופן אישי, וגורם לכם לצאת לקלפי בזעם – או אולי לא לצאת בכלל. האם אין חשיבות ציבורית ליכולת לדעת מי היה קהל היעד של אותה מודעה, ומדוע דווקא אתם נחשפתם אליה?

בעיות מהסוג הזה עומדות בבסיסם של פרויקטים שהקימו בשנים האחרונות ארגוני חברה אזרחית כמו "Who Targets Me" הבריטי וארגון החדשות העצמאי האמריקאי "פרופבליקה", שהשיקו יוזמות מיקור המונים שמבוססות על תוספים לדפדפן. התוסף של "פרופבליקה", למשל, מבקש מהמשתמשים הרשאה לשמור את כל המודעות שמוצגות להם במהלך גלישה בפייסבוק, וגם לפתוח אוטומטית את כפתור ה-"Why am I seeing this ad". לאחר מכן, כל משתמש או משתמשת יכולים לבדוק לאילו מודעות הם נחשפו – ולתייג אותן כפוליטיות או לא.

התוסף מאפשר גם לעיין במודעות שהוצגו למשתמשים אחרים ולסייע בתיוג שלהן, ובלי לפגוע בפרטיותם של המשתמשים. המידע על המודעות נאסף בשרתי "פרופבליקה", והכלי שמשמש לאיסוף המודעות מפורסם בקוד פתוח. למעשה, כל אחד יכול להקים שרת ולהריץ עליו את הקוד. ובשונה מארכיון המודעות הפוליטיות של פייסבוק, ממשק חיפוש המודעות הפוליטיות של "פרופבליקה" מאפשר לראות את מה שפייסבוק לא מאפשרת: ניתן לחפש בו מודעות לא רק לפי מילות חיפוש, אלא לפי קטגוריות הטִרגוט השונות.

המיזם של "פרופבליקה" הוא יוזמה אזרחית הממחישה את מקומה החשוב של העיתונות בעידן שבו ענקיות האינטרנט משיגות שליטה הולכת וגוברת על ערוצי המידע. הוא מאפשר לשבור את חומת ה"הפרד ומשול" שפייסבוק מקימה סביב כל משתמש ומשתמשת. לא מפתיע אפוא שיום לפני פרסום ההודעה על כלי השקיפות שיושק לקראת הבחירות בישראל, ה"גרדיאן" הבריטי פרסם שפייסבוק פעלה לנטרול יכולת איסוף המידע על מודעות ממומנות פוליטיות באמצעות תוספים לדפדפן. שקיפות? בטח, אבל רק בתנאים של פייסבוק.

הניסיון של פייסבוק לנטרל את דרכי הניטור האזרחיות מוצג כחלק ממהלך למניעת ניצול לרעה של שימוש במידע על משתמשים על-ידי אפליקציות צד ג', כפי שעשתה חברת קיימברידג'-אנליטיקה. המהלך הזה מתלווה לסגירה מסיבית של רוב האפליקציות ששימשו חוקרים ממוסדות אקדמיים להורדת מידע דרך ה-API (ממשק תכנות יישומים) של פייסבוק – פרוטוקול ההתקשרות שמאפשר לגשת ישירות למאגרי מידע שנשמרים במערכת של הרשת החברתית.

מחקרים שהתבססו על הגישה ל-API של פייסבוק חשפו בשנים האחרונות תופעות של גזענות, אפליה והטיות פוליטיות. בהיעדר כלים ציבוריים ואזרחיים, היכולת לנתח לעומק את מה שקורה ברשת החברתית מצטמצמת לכדי המעט שניתן ללמוד מהפירורים העמומים שפייסבוק מסכימה להגיש למשתמשיה.

כמשתמשים אנחנו אמנם מצפים מהפלטפורמה לשמור על המידע שלנו – אך כאזרחים, אם אנחנו רוצים לדעת יותר על מניפולציות פוליטיות, אנחנו גם מצפים מהפלטפורמה לאפשר לנו להפעיל כלים לגיטימיים ולא פולשניים (כגון תוספים לדפדפן, או גישה ל-API) שיאפשרו לבחון את המידע המוגש לנו מזוויות נוספות, לחקור אותו ולייצר תובנות עצמאיות.

* * *

פרשת קיימברידג'-אנליטיקה העלתה חששות כבדים לגבי נסיונות השפעה על הבחירות בארצות-הברית באמצעות מודעות מפולחות. כבודן של המודעות במקומו מונח – חשוב לנטר אותן, אבל נראה שלקראת בחירות 2019 כאן, בישראל, יש עוד כמה סיבות לדאגה. שימו רגע בצד פרופילים מזויפים, משתמשים בתשלום ובוטים. בחירות 2019 עשויות להתאפיין בפנייה למשתמש הבודד לשם בניית מאגרי משתמשים גם מחוץ לכיכר העיר של פייסבוק – באפליקציות מסרים (ווטסאפ, טלגרם), מסרונים וקבוצות סגורות.

כדי להבין את ההבדל כדאי להזכיר כיצד פעלה קיימברידג'-אנליטיקה: לצד איסוף מסיבי של מידע על משתמשים דרך ה-API של פייסבוק (בשנים שבהן הגישה אליו היתה קלה בהרבה, ועם הרבה פחות מגבלות), החברה פרסמה בפייסבוק אפליקציה שאִפשרה למשתמשים התמימים לענות על חידונים בסגנון "גלה מה סגנון האישיות שלך".

רוב המשתמשים שהשתתפו בחידונים, יש לשער, לא שמו לב שכשהסכימו לענות על השאלות הם למעשה אישרו לפייסבוק לאגור את המידע שסיפקו על עצמם. מבחינתם, הם בסך הכל השתתפו בחידון מבדר שהכיל כמה שאלות, ותמורתו קיבלו תשובה בנאלית בסגנון "אתה טיפוס מוחצן ואוהב להיות בחברת אחרים". הם לא ידעו שאנשי קיימברידג'-אנליטיקה עשו שימוש במידע האישיותי והרגשי הזה כדי להצליבו עם מידע אחר שנאסף דרך הפלטפורמה , בנו מודלים לשכנוע על בסיס נתונים אישיים – וכך טִרגטו מודעות פוליטיות עבור לקוחותיהם.

המהלך של קיימברידג'-אנליטיקה הוא דוגמה למיזם חיצוני שהשיג במרמה מידע שסופק על-ידי משתמשי פייסבוק באופן וולונטרי. אבל מי שירצה לעשות דבר מה דומה לקראת בחירות 2019 לא יזדקק לשיטות המפוקפקות של קיימברידג'-אנליטיקה: כיום, מספיק לשתול פוסט עם מטרה פוליטית בתוך עמוד שנראה כמו עמוד חדשות או בידור תמים, ולשאול את המשתמשים מה דעתם – או לפנות למשתמשים ולבקש מהם להביע את דעתם באמצעות אפליקציית המסרים של פייסבוק.

אתמול, למשל, פורסם בעמוד הפייסבוק של נתניהו פוסט ממומן. הוא כולל תמונה של ראש הממשלה, ומעליה משפט קצר: "אני מזמין אותך לכתוב לי בהודעה אישית מה דעתך עלי". מתחת למודעה שובץ קישור למסנג'ר. משתמש אחד שטורגט על-ידי הדף של נתניהו הסכים לחלוק איתי את מידע ה-"Why am I seeing this ad" שלו. מתברר שהמודעה של נתניהו כוונה, בין היתר, למשתמשים שמתעניינים בעיתון "הארץ" ושגילם 35 ומעלה.

עבור מנהלי העמוד, אלו נתונים דמוגרפיים שמאפשרים להתחיל פילוח מדויק יותר של משתמשי הרשת החברתית. המשתמש או המשתמשת התמימים שיבחרו לענות לבקשה של נתניהו הם אותם משתמשים שהיו עלולים לענות על החידונים של קיימברידג'-אנליטיקה. ואולם, במקרה העכשווי לא נדרשות הרשאות כלשהן, או אפליקציית צד ג' – הכל נעשה בתוך הפלטפורמה של פייסבוק, בהתאם לכללי השימוש, ובהסכמת המשתמשים.

מי שיכתוב לנתניהו מה דעתו עליו (תהא אשר תהא) מכניס את עצמו פוטנציאלית למאגר מידע שמתעד את עמדותיו הפוליטיות, שאותן ניתן להצליב עם מידע דמוגרפי ותחומי העניין שלפיהם הוחלט לחשוף אותו לפוסט הממומן. ביום הבוחר, אותו משתמש עלול להיתקל במודעה שנתפרה אישית עבורו, בהתאם לתפיסת עולמו ותחומי העניין שלו.

מודעה כזאת, אם תנוסח ותתוזמן באופן אפקטיבי, תוכל להשפיע על המשתמש בלי להותיר לו זמן לבדוק את מהימנותה לפני סגירת הקלפיות. מפרסם מתוחכם יידע לנסח אותה באופן שיגרום למטורגט לצאת לקלפי – או אולי להימנע מכך, כפי שלפי החשד קרה בבחירות בארצות-הברית. מפעילי קמפיין התעמולה הרוסי ידעו שקשה לשכנע תומכים של המפלגה הדמוקרטית לערוק לצד שמנגד ולהצביע למען מועמד כמו דונלד טראמפ. לפיכך, אחת המטרות שלהם היתה לגרום למצביעים שנטו לתמוך במפלגה הדמוקרטית להימנע מהצבעה למען הילרי קלינטון – להישאר בבית, או להצביע למען המועמדת חסרת הסיכויים ג'יל סטיין, שרצה מטעם מפלגה סביבתית קטנה.

שום ארכיון של מודעות פוליטיות לא יוכל לספק תיעוד לגבי פעילות כמו התכתבות אישית באפליקציית מסרים, או לנטר מקרים שבהם מנהלי דפים פונים אל משתמשי הדף ושואלים מה דעתם על סוגיות פוליטיות, ולאחר מכן משתמשים במידע או מוסרים אותו לגופים פוליטיים או מסחריים.

* * *

אם כך, מה אפשר לעשות? אם היתה בישראל אסדרה או חקיקה ספציפית בנוגע לשקיפות בפרסומים פוליטיים מקוונים, עול ההגנה מפני מניפולציות פוליטיות היה מוסר מעלינו, האזרחים, ומועבר לאחריות המדינה. כיוון שזה לא המצב, ולנוכח התגברות האינדיקציות על כך שבבחירות הקרובות ייעשו מאמצים רבים להשתמש ברשתות החברתיות כדי להטות את דעת הבוחרים – בדרכים לגיטימיות, אך גם בדרכים לא-לגיטימיות – יש כמה דרכים שבהן אפשר להתגונן.

הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא להתאמן באיתור סימנים מחשידים: האם עמוד שאתם עוקבים אחריו שינה את שמו לאחרונה? האם עמוד שעוסק בבידור מעלה לפתע פוסט עם סרטון של פוליטיקאי ושואל מה דעתכם? האם אתם יודעים מי עומד מאחורי עמוד החדשות שאתם עוקבים אחריו? האם, חוץ מדף פייסבוק, יש לו גם אתר אינטרנט? האם אתם מכירים את מנהלי העמוד?

אפשרות שנייה היא להיפטר מהתמימות. מציעים לכם לכתוב מה דעתכם בתגובות או במסנג'ר? למה אתם עונים? אין בכך, חלילה, המלצה להימנע כליל משיחות פוליטיות או הבעת דעות – אבל כשהצד השני בשיח הוא גורם שמטרותיו לא ברורות, או בעל אינטרס, ראוי לחשוב פעמיים לפני שמספקים לו מידע על עמדותיכם הפוליטיות. ייתכן שמדובר בסקר סמוי.

ואפשר גם להחזיר מלחמה: לאסוף את חלקיקי המידע שכל אחד ואחת מאיתנו נחשפים אליהם בנפרד, ולהעביר אותם למאגר ידע ציבורי, קולקטיבי – כמו יוזמת ניטור המודעות של "פרופבליקה", למשל. כמובן, לפני שמסכימים למסור את המידע חשוב לוודא שמדובר ביוזמה נקייה ומאובטחת, ולא בזאב בעור כבש. כעת, כאמור, פייסבוק עושה צעד לחסימת המיזמים החשובים האלה – אך הדלת עדיין לא נסגרה באופן מוחלט.

ביום שבו האפשרות הזאת תיחסם באופן מוחלט, גופי עיתונות, מחקר וחברה אזרחית שירצו לפצח את דפוסי הפעילות הממומנת בפייסבוק יצטרכו לחזור לשיטות פעולה מיושנות ופחות חכמות: צילומי מסך, למשל. אם כל אחד ואחת מאיתנו יצלמו את המודעות הפוליטיות שהם נחשפים אליהן, ובנוסף יצלמו את המידע שמספקת לחיצה על כפתור ה-"Why am I seeing this ad", נוכל לייצר מאגר ציבורי של מודעות פוליטיות ולשמר את היכולת הקולקטיבית לדעת יותר ממה שפייסבוק ולקוחותיה הפוליטיים רוצים שנדע.

המהלך האחרון של פייסבוק הוא בשורה רעה לשקיפות, אבל הוא גם מלמד על הצלחתן של יוזמות הניטור: ההחלטה לחסום אותן היא הוכחה לכך שהמידע שנאסף בהן איים על האפקטיביות של מודל הפרסום המניפולטיבי של פייסבוק. כעת, יותר מתמיד, אנחנו יודעים שלמארק צוקרברג יש מה להסתיר.

עוד על פייסבוק ובחירות 2019: הצעד של פייסבוק להגברת השקיפות מבורך, אבל הוא לא יימנע פייק ניוז. (עודד ירון, "הארץ", 28.1.2019)

"הארץ" מסביר: למה ראש הממשלה שולח הודעות אישיות לגולשים בפייסבוק? (ניר חסון ועודד ירון, "הארץ", 30.1.2019) מה חושבת "רונית הביביסטית"? אימפריית התקשורת של נתניהו נחשפת. (רפאלה גויכמן, "דה מרקר", 16.1.2019)


50 views

Follow